פסק-דין בתיק ע"א 2338/02

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת דפנה אבניאלי) בת.א. 98537/97 על פיו התקבלה תביעת המערערת בחלקה, והמשיבה חוייבה בתשלום הוצאות בסך 5,000 ש"ח.

העובדות

2. המערערת הינה חברה המעניקה שירותי ניהול אחזקה וניקיון לבניינים. במסגרת תפקידה התקשרה עם המשיבה למתן שירותים בהסכם מיום 25.05.1994 (להלן: "ההסכם"). ההסכם נכנס לתוקף ביום 01.06.1994 לתקופה של 12 חודשים. בהסכם נקבע כי זמן ההתקשרות ניתן לקיצור או הארכה תוך מתן הודעה בכתב של 60 יום מראש (סעיף 7א' להסכם).

ביום 31.07.1995 הודיעה מנהלת המשיבה בכתב למנהל המערערת על הפסקת ההסכם, זאת מיום 01.09.1995. בפועל חדלה המערערת ממתן שירותים מתאריך זה. חודש אוגוסט 1995 היה החודש האחרון בו סיפקה המערערת שירותים למשיבה.

המערערת טענה כי המשיבה הביאה לסיום ההתקשרות בין הצדדים בניגוד לדרך הקבועה בהסכם, שכן סעיף 7א' בהסכם קבע שעל הפסקת ההסכם יש להודיע 60 יום מראש ובכתב. תנאי זה לא מולא, שכן ההודעה על הפסקת ההתקשרות ניתנה על ידי המשיבה 30 יום מראש בלבד. לפיכך, נתבע לשלם בגין תקופה של חודשיים נוספים (כפי שנקבע בסעיף 7א' להסכם) עקב העדר הודעה מוקדמת. כן נתבעו החזרי הוצאות שהוציאה המערערת לטענתה עבור המשיבה במהלך ההתקשרות.

המשיבה לא התכחשה לכך שההתקשרות הופסקה בדרך שונה מזו שנקבעה בהסכם. עם זאת, טענה כי היה זה בהסכמת המערערת, שהתקבלה בפגישה שהתקיימה בין הצדדים עובר למשלוח המכתב בדבר הפסקת ההתקשרות. כן, נדחתה דרישת המערערת להחזר הוצאות. לחילופין טענה המשיבה כי גם אם מגיעים למערערת סכומים כלשהם הרי הם מתקזזים כנגד הנזק שהסבה לה המערערת כתוצאה מעבודות שיפוץ לקויות שבוצעו עבורה בבנין.

פסק הדין של בית משפט השלום

3. בית משפט השלום קבע כי הראיה היחידה ממנה ניתן היה ללמוד על הסיכום שהושג בפגישה בין הצדדים היא הודעתה של המשיבה למנהל המערערת בדבר סיכום ההתקשרות (נ/3), שם נאמר:

"בהמשך לפגישה שנערכה במשרדנו ב- 18.7.95 הננו להעלות על הכתב את ההחלטה שנעשתה ואשר לפיה אנו מפסיקים את ההסכם בינינו בדבר מתן שירותי תחזוקה... החל מ- 1.9.95... אנו מודים לך על הצעתך בנוגע לשומר ולמתן שרותי נקיון. אנו נשקול את הצעתך לצד הצעות אחרות ונודיע לך בהמשך בדבר החלטתנו. מובן שההעדפה היא לעבוד אתך וזאת לאור הקשר שכבר קיים בינינו".

בית המשפט הגיע למסקנה כי אכן המערערת הסכימה להפסקת ההתקשרות עם המשיבה החל מיום 01.09.95 וויתרה על מתן הודעה מוקדמת של חודשיים מראש. חיזוק לכך מצאה השופטת גם בכך שהמערערת קיבלה את ההודעה (נ/3) ב- 31.07.1995 והמשיכה במתן השירותים עד סוף חודש אוגוסט בלבד.

עוד קבע בית המשפט כי המערערת לא השכילה להוכיח שהתנגדה להודעה שנמסרה לה ולמעשה הפעם הראשונה בה מצאה לנכון לחלוק על האמור בהודעה היתה במסגרת תביעה שהוגשה ב- 13.11.1997. שיהוי זה מעיד על הסכמתה למועד ולאופן סיום ההתקשרות.

לנוכח כל אלו, העדיפה כב' השופטת אבניאלי את גרסת המשיבה וקבעה כי אין לחייב אותה בתשלום עבור חודשיים בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

לעניין שכר חודש אוגוסט; לא נתקבלה טענת המשיבה כי במסגרת הפגישה מיום 18.07.1995 הוסכם שהמערערת לא תקבל את שכרה עבור חודש אוגוסט בקיזוז הנזקים שהסבה למשיבה.

אשר להוצאות; נקבע כי המערערת תבעה הוצאות כתוצאה מהרכבת מאוורר במעלית, בדיקת מעלית, החלפת מנעול וכו'. המשיבה טענה מנגד כי היה על המערערת לקבל אישורה לגבי כל הוצאה והוצאה, דבר שלא נעשה. גרסה זו של המשיבה נתקבלה בחלקה על סמך הראיות, כפי שפורט בפסק הדין.

בסופו של דבר, התקבלה התביעה בחלקה והמשיבה חוייבה לשלם סך של 26,187.88 ש"ח כולל מע"מ עבור שירותיה בחודש אוגוסט 1995 ו- 658.94 כולל מע"מ עבור בדיקת המעלית וכן הוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 ש"ח.

הערעור

4.         על קביעת בית משפט השלום הערעור שבפנינו.

טוענת המערערת כי טעה בית המשפט בכך שלא פסק לה תשלום עבור חודשיים, היינו מיום 01.08.1995 ועד יום 30.09.1995 בגין אי מתן הודעה מוקדמת של 60 יום, כאמור בסעיף 7א' להסכם.

המערערת טוענת כי טעה בית המשפט כאשר קבע כי המערערת הסכימה להפסקת ההתקשרות עם המשיבה החל מיום 01.09.1995 וויתרה על קבלת הודעה מוקדמת של חודשיים מראש.

טוענת המערערת כי היה על בית המשפט לפסוק לה את כל ההוצאות שנתבעו בבית משפט השלום, הוצאות שהוצאו בפועל, אשר בחלקן נדחו על ידי בית המשפט.